יחסה של החברה לאנשים עם מוגבלות משקף במידה רבה את פניה של החברה כולה. האם היחס אליהם כאל "אחר"? האם הם מנודים מן החברה? האם הם משתלבים בה? האם החברה מוכנה לא רק לדבר בזכותם אלא גם להשקיע משאבים ולהבטיח את שילובם בה?
בעולם העתיק, ראו בבעלי מומים "מצורעים" שיש לנדותם ולהרחיקם מן החברה. במדינת ישראל חיים כיום למעלה מחצי מליון אנשים מוגבלים פיזית, שכלית או נפשית. אנשים אלה מופלים לרעה בהרבה מתחומי החיים. שיעורי האבטלה בקרבם מרקיעי שחקים. הרבה מן המקומות הציבוריים אינם נגישים בפניהם, ולא אחת הם נשלחים לגור במוסדות מרוחקים ומבודדים מן החברה. כך נוצר מעגל קסמים: רבים נוטים לתייגם בתוויות שליליות. חוסר היכולת של מוגבלים ללמוד עם אנשים שאינם מוגבלים, לקנות בחנויות, לצרוך כמותם תרבות, ספורט ובידור, מונעת מגע ישיר בין שתי האוכלוסיות ומרחיקה את ההזדמנות לשבור את הדעות הקדומות, והן רק מתחזקות, הפער בין שתי האוכלוסיות הולך ומתרחב.
עקרון היסוד בדיון בנושא שוויון זכויות הוא בריאת האדם בצלם אלוקים. הנחת היסוד היא שכל בני האדם נבראו ממקור אחד ומלכתחילה כולם שווים וזכאים ליחס שווה. מלכתחילה, אסור לפגוע בכבודו של שום אדם רק בגלל היותו מוגבל. ולכן, תורת ישראל מצווה אותנו לנקוט זהירות יתרה באנשים מוגבלים. כך למשל, מזהירה תורה:"לא תקלל חרש ולפני עור לא תיתן מכשל ויראת מאלוקיך אני ה' ". האיסור חל על כל אדם, וקל וחומר על אדם מוגבל, שאסור לקללו או לבזותו.
במדינת ישראל תמיד היו חוקים ותקנות מפורטים פחות או יותר, אך הצעד החשוב להשגת המטרה היה חקיקת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות בשנת 1998 והקמת נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות בשנת 2000.
מטרת החוק להגן על כבודו וחירותו של אדם עם מוגבלות, ולהגן על זכותו להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי חיים, וכן לתת מענה הולם לצרכיו המיוחדים באופן שיאפשר לו לחיות את חייו בעצמאות מרבית, בפרטיות ובכבוד, תוך מיצוי מלוא יכולתו לקבל החלטות הנוגעות לחייו, על פי רצונו והעדפותיו.
חשוב לציין שככל שהסביבה והמבנים יהיו מונגשים לאנשים עם מוגבלות, תשתפר לא רק איכות חייהם, אלא של כלל האוכלוסייה. מקום נגיש בהגדרה יותר נוח גם לאחרים כגון – הורים עם עגלות ילדים, אנשים עם מידות גוף חריגות וכו'.
